בפסק דין תקדימי בעניין רמי מור (רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי. טי. סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ (טרם פורסם) (2010) (להלן: "עניין רמי מור")) קבע בית המשפט העליון בדעת רוב את ההלכה העקרונית באשר לחשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט, לפיה בהעדר מסגרת דיונית לכך לא ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה.
המדובר במקרה בו במסגרת קבוצת דיון באתר אינטרנט פורסמו הודעות אנונימיות לגבי המבקש, מר רמי מור, אשר הנו מטפל אלטרנטיבי במחלות עור. המבקש היה סבור כי הודעות אלה מוציאות את דיבתו רעה והוא חפץ להגיש בגינן תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965. דא עקא, מאחר וזהות מפרסם ההודעות לא הייתה ידועה למבקש, הוא פתח בהליכים נגד ספקית הגישה לאינטרנט (ISP – Internet Service Provider) כדי שזאת תחשוף את זהותו של מפרסם ההודעות באמצעות כתובת ה- IP (Internet Protocol) שנלווית לכל הודעה שכותב גולש ברשת האינטרנט.
בטרם הגיע עניינו של מר רמי מור לפתחו של בית המשפט העליון, הכירה הפסיקה בישראל בעילת תביעה נגד ספקיות אינטרנט ואתרי אינטרנט המחזיקים בפרטיהם ובזהותם של גולשים שעוולו. יחד עם זאת, במשך השנים נחלקו דעותיהם של בתי המשפט לגבי השאלה מתי יש לחייב ספקית אינטרנט לחשוף את זהותם של גולשים לצורך הגשת תביעת לשון הרע. למעשה עד לעניין רמי מור הסתמנו שלוש גישות עיקריות. האחת, גישתה של השופטת ד"ר ד' פלפל הגורסת כי ניתן לחשוף את זהותו של משתמש אנונימי אם עולה בידי התובע לשכנע בקיומה לכאורה של עוולה נזיקית העולה מן הפרסום (ה"פ (ת"א) 250/08 חב' ברוקרטוב בע"מ ואח' נ' חברת גוגול ישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם) (2009)). השנייה, גישתה של השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן הגורסת כי רק מקום בו עשויה לקום אחריות פלילית, יש להגביל את חופש הביטוי של הגולש באינטרנט וליתן לניזוק סעד בדמות חשיפת שמו של הגולש. ככל שלשון הרע מצמיחה עילה אזרחית בלבד יש לשמור על האנונימיות של הגולש (בש"א (י-ם) 4995/05 פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ (טרם פורסם) (2006)). השלישית, גישתו של השופט י' עמית הגורסת כי ניתן לחשוף את זהותו של גולש אנונימי כאשר נעשה שימוש לרעה באנונימיות ברשת האינטרנט, שימוש המהווה על פניו עוולה בנזיקין, אולם חשיפת זהותו של גולש אנונימי צריכה להיות מותנית בקיום נסיבות נוספות המהוות "דבר מה נוסף" (בר"ע (ח-י) 840/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר ynet – מערכת הפורומים (טרם פורסם) (2007)).
כאמור, בית המשפט העליון ברוב דעות שם סוף פסוק למחלוקות אלו בפסק דינו של השופט א' ריבלין עת קבע בהלכה עקרונית כי עד אשר יוסדר הנושא בחקיקה מתאימה לא ניתן ליתן צו המורה לצד שלישי – ספקית הגישה לאינטרנט – לחשוף את זהותו של גולש אנונימי וכי אין להמציא מסגרת כזו בחקיקה שיפוטית. לדידו של השופט א' ריבלין "מדובר בניסיון לרתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. מדובר בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי, הוא מערב שיקולי מדיניות מורכבים והוא מצריך הסדרה חקיקתית".
בית המשפט העליון לא קיבל את הגישה לפיה ניתן להגיש תובענה עיקרית נגד נתבע לא ידוע, שיקרא תחילה פלוני, במסגרתה יתבקש צו עשה לחשיפת שמו של המפרסם האנונימי – הוא פלוני, זאת על מנת שבבוא העת יתפוס המפרסם שיצא מאלמוניותו את הנתבע הפיקטיבי.
השופט א' ריבלין מציין כי סדרי הדין בישראל אינם מזכירים את האפשרות להגיש תביעה נגד נתבע גנרי (John Doe) אשר מחליף את הנתבע האמיתי שזהותו אינה ידועה. ואף מעבר לכך, תקנה 9(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, מחייבת כי הנתבע המוזכר בכתב התביעה יהא ניתן לזיהוי מלא – שאחרת אין לנו תביעה. לדידו של השופט א' ריבלין, ההכרה בנתבע לא ידוע אינה עניין של מה בכך והיא למעשה תאפשר לתמוך באכיפת הזכויות המהותיות שהתובע טוען להן ולקדם את הערכים בדבר זכות הגישה לבית המשפט וגילוי האמת. עם זאת, ההכרה באפשרות להגיש תביעה ללא נתבע כלל אינה מובנת מאליה ולדידו של השופט א' ריבלין התוויה פסיקתית של סדרי דין להגשת תביעה שכזו ולבירורה מעוררת קשיים ניכרים. כך, תביעה נגד נתבע לא ידוע היא לפחות בתחילתה תביעה במעמד צד אחד וברור הוא כי הכרה בתביעה שכזו מחייבת קביעה של הוראות אשר ישמרו על זכויותיו של נתבע כאמור ויבטיחו את הגינותו הדיונית של ההליך ואת יעילותו. לדידו של השופט א' ריבלין, שינוי דרמטי שכזה בסדרי הדין ראוי להיעשות בחקיקה מתאימה ולא באמצעות חקיקה שיפוטית.
בפסק הדין בעניין רמי מור השופט א' ריבלין דן במישור הכללי-חוקתי וקובע כי כאשר אדם מבקש לשמור על האנונימיות שלו בהקשר של פרסום התבטאות מסוימת, עומדות לו שתי זכויות יסוד חשובות: הזכות לחופש הביטוי והזכות לפרטיות. האנונימיות היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות או הנכונות להתבטא. כך, יש מצבים שבהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו לא יתבטא כלל. באופן אחר, פעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי. האנונימיות היא גם חלק מן הזכות לפרטיות המוגנת בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, ואף הועלתה לדרגה של זכות חוקתית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהקשר של הגלישה באינטרנט, לדידו של השופט א' ריבלין, מקבלת חשיבותה של האנונימיות משנה תוקף בהיות האינטרנט "אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי". לדידו, חשיבותה של האנונימיות באינטרנט בולטת גם בהקשר של הזכות לפרטיות. לפיכך, קובע השופט א' ריבלין, יש למזער פגיעה זו בפרטיות. "בגבולות ראויים ראוי לשמר את מקלטי האנונימיות כחלק מתרבות הגלישה באינטרנט". עם זאת, קובע השופט א' ריבלין כי האנונימיות אינה חזות הכל. מנגד ניצבת הזכות לשם הטוב של האדם אשר הנה ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי והיא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. לכן, נדרש איזון בין שיקולים כבדי משקל אלו. אולם, בסופו של דבר נמנע השופט א' ריבלין מלאזן בין שיקולים אלו שכן לשיטתו הדבר אינו נדרש שעה שלא קיימת מסגרת דיונית הולמת, כאמור, למתן צו המורה לחשוף זהותו של גולש אנונימי.
בעניין זה ראוי לציין את פסק דינו של השופט א' ריבלין במקרה אחר – ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חברת ברוקרטוב ואח' (טרם פורסם) (2010). שם נדונה חשיפת כתובת ה- IP של גולש אנונימי באינטרנט לגביו נטען כי פגע בקניין הרוחני של המבקשים את חשיפתו - המשיבים. השופט א' ריבלין מבחין בין המקרים ומציין כי במקרה זה בו לא הזכות לשם הטוב היא שנפגעה אלא קניינם הרוחני של המשיבים, הרי שבעוד שחשיפת זהותו של גולש אנונימי לצורך הגשת תביעת דיבה נגדו כרוכה בפגיעה מסוימת בחופש הביטוי, אין סכנה דומה בחשיפת זהותו של גולש אנונימי לצורך הגשת תביעה בגין הפרת סימן מסחר (אף כי בשני המקרים עלולה להיפגע במידה זו או אחרת זכותו של הגולש לפרטיות). לדידו של השופט א' ריבלין, הבדלים אלו בין עניין רמי מור לבין מקרה זה עשויים להשפיע על האיזון הראוי בין השיקולים השונים לעניין חשיפת זהותו של גולש אנונימי וכי מידת ההגנה שראוי להעניק לאנונימיות במסגרת אותו איזון אינה בהכרח זהה. יחד עם זאת, גם במקרה ברוקרטוב הנ"ל נקבע כי לא תתאפשר חשיפת זהותו של הגולש האנונימי באשר אין בנמצא מסגרת דיונית מתאימה אשר תעניק לבית המשפט סמכות ליתן סעד כנגד צד שלישי, אשר נגדו אין לנפגע העוולה כל עילת תביעה ישירה.
בשולי הדברים מציין השופט א' ריבלין כי עדיין מקום בו מתבצעת עוולה באינטרנט שהיא גם עבירה, הרי שלנפגע מהעוולה המעוניין לחשוף את זהות מעוולו ברשת האינטרנט עומדת האפשרות להגיש תלונה וחזקה על רשויות האכיפה שתפעלנה את סמכויות החקירה והבדיקה המסורות להן מכוח הדין. יחד עם זאת, לעניות דעת הח"מ, ניסיון החיים מלמד כי ספק עד כמה רשויות האכיפה יגדישו את מרצם לחשיפת זהותו של מעוול שכזה.
לשם השלמת התמונה יצוין כי בעניין רמי מור ניתנה החלטתו החולקת של השופט א' רובינשטיין, אשר היה בדעת מיעוט, לפיה קיימת עילת תביעה ישירה כלפי ספקיות ומפעלי אתרי האינטרנט המאפשרת לחייב אותם למסור פרטי גולשים מעוולים לצורך ניהול הליך משפטי בדרך של המרצת פתיחה.
השופט א' רובינשטיין מדגיש את העובדה כי בתי משפט רבים בישראל הכירו בעילת התביעה המאפשרת להורות לספקי אינטרנט לחשוף את זהותו של גולש אנונימי שעוול באשר הכרה זאת באה בגדרי סמכותם וחובתם של בתי המשפט לפתח את המשפט ולהתאימו למציאות החיים המשתנה. בכך מודגש המתח הקיים בין שופטי הרוב, התוחמים את גבולותיה של החקיקה השיפוטית, לבין שופט המיעוט, המדגיש את חשיבותה של חקיקה שיפוטית זאת כדרך להתאמת החוק הארכאי לעיתים למציאות היומיומית.
לשיטתו של השופט א' רובינשטיין, יש במאפייניהן של ספקיות האינטרנט, "היות הספקיות חברות הפועלות למטרת רווח, והעובדה שהן פועלות מכוח רישיון ונושאות בחובות מסוימות כלפי הציבור", כדי להסביר מדוע עילת התביעה אשר הוכרה בפסיקה הוגבלה לתביעות נגד ספקיות אינטרנט. אם כי, אין לקבוע מסמרות באשר להכרה בעילת תביעה גם נגד צדדים שלישיים אחרים.
השופט א' רובינשטיין מסכים עם דברי השופט א' ריבלין כי לא ניתן להגיש תביעה כנגד נתבע גנרי (John Doe) אשר מחליף את הנתבע האמיתי שזהותו אינה ידועה באשר המחוקק ומחוקק המשנה הסדירו באופן פוזיטיבי את סדרי הדין וקבעו כי באין נתבע אין הליך. אולם, בניגוד לעמדת הרוב בעניין רמי מור, סולל השופט א' רובינשטיין את הדרך להגשת תביעה שכזו לחשיפת זהותו של גולש אנונימי כנגד צד שלישי על ידי הגשת המרצת פתיחה בה המשיבה הינה ספקית האינטרנט.
בבוא השופט א' רובינשטיין לבחון את גדרי העילה במשפט המהותי הוא מוצא כי "אין זכות לאנונימיות מעבר לזכות לחופש הביטוי – ואין לראות באנונימיות 'זכות' אלא עובדה, מציאות חיים שהפכה קלה יותר עם התפתחות רשת האינטרנט". לפי דרך זאת, על התובע המבקש לזכות בסעד של חשיפת זהות הגולש האנונימי להוכיח כי במשפט רגיל, בו זהות הצדדים ידועה, גובר האינטרס שלו על חופש הביטוי של הגולש וכי סיכויי תביעתו טובים. סמכות זו צריכה בכל מקרה להיות סמכות שבשיקול דעת בית המשפט אשר יימנע במקרים מסוימים מלהורות על חשיפה (כגון במקרים בו פעל התובע בחוסר תום לב או שתביעתו קטנונית כמו גם תישקל מידת הטרחה הנגרמת לספקית האינטרנט). עוד מוסיף השופט א' רובינשטיין כי מאחר וחשיפת כתובת ה- IP אינה תמיד מובילה ישירות לזיהוי הגולש האנונימי שעוול הרי שחשיפת המידע צריכה להיעשות רק לאחר שבית המשפט עצמו עיין במידע ושקל את התועלת הפוטנציאלית שבהעברת המידע לתובע, לרבות היותו של התובע תובע סידרתי או טרדן מקנטר.
בכל מקרה, כאמור, דעתו של השופט א' רובינשטיין נותרה בדעת מיעוט.
יצוין כי עד לכתיבת שורות אלו, טרם אמר המחוקק את דברו. יתרה מכך, מעניין רמי מור נלמד כי ממשלת ישראל משכה את הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, אשר הייתה אמורה, בין היתר, להסדיר גם עניין זה וזו איננה צפויה לעלות לדיון מחדש, בוודאי לא בנוסחה הקודם.
יחד עם זאת, ביום 21.6.2010 הונחה על ידי חבר הכנסת זבולון אורלב הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – חשיפת פרטי מעוול), התש"ע – 2010, הנוקטת בעמדה הקרובה לעמדתו של השופט א' רובינשטיין בענייו רמי מור, לפיה לאחר שבית המשפט ישתכנע כי קיים חשש שהמידע שפורסם מהווה לשון הרע יורה בית המשפט לספק שירותי האינטרנט להעביר את פרטי מפיץ המידע לבית המשפט לצורך בחינת סיכויי זכייתו של הנפגע בתביעה עתידית שתוגש כנגד מפיץ המידע. במידה ובית המשפט סבור, לאחר עיונו בתשתית העובדתית המצויה בידו, כי ניתן לזהות באופן ברור את מפיץ המידע, יורה לספק שירותי האינטרנט למסור לנפגע את הפרטים שבידו. בכך ניתן להימנע מחשיפת מידע שלא יוכל להועיל בתביעה עתידית במקרה ואין אפשרות אמיתית לקשור בין פרטי המידע למעוול ספציפי.
סיכומו של דבר. בעקבות מתן פסק הדין בעניין רמי מור ניתנו על ידי בתי המשפט מספר פסקי דין הדוחים את בקשותיהם של בעלי דין המבקשים לחשוף את זהותם של גולשים אנונימיים באינטרנט אשר לגביהם נטען כי עוולו במבקשים. אף כי יש להניח כי המחוקק לא יתעלם מהכפפה אשר נזרקה לפתחו נמצא כי עד אשר יגובש דבר החקיקה אשר יביא לאיזון הראוי בין שיקולים כבדי משקל של חופש ביטוי ושמירה על פרטיות מצד אחד ושמו הטוב של האדם מצד שני, הרי שההלכה שנקבעה בעניין רמי מור העניקה הלכה למעשה חופש ביטוי רחב מאוד לציבור הגולש באינטרנט.
*** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או מנהל האתר אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.